אני אתחיל מזה שקוראים לי אלי. אני שכב"גיסט בשבט אביב שבאשדוד. אנחנו שבט קטן יחסית, שמלבד שזה אומר שאנחנו שבט מאוד נחמד ומשפחתי, זה אומר שעומס העבודה בשבט על כל אחד מאיתנו השכב"גיסטים הוא יותר גדול, וזה בסדר.
שלא תבינו אותי לא נכון – אני שמח לקחת חלק בנטל הזה (או שיותר נכון לומר זכות) ולא מצטער על רגע שאני לוקח בו חלק.

אני גם צריך לציין שבמשפחה שלי אני קצת הכבשה השחורה – בהמון מובנים: דרך דיבור, חשיבה, הומור, דברים שאני אוהב לעשות וכן בכך שממש חשובה לי העשייה החברתית שזה מושג שלרוב המשפחה שלי לא מובן בכלל. אני היחיד מהמשפחה שלי (שרובה המוחלט נולד מחוץ לארץ אי שם במולדובה) שהיה חבר (אני עדיין חבר) בתנועת נוער. וזה גורר המון דברים – כמו להסביר להם לאן אני הולך כל הזמן, מה זה ישיבות, טיולים, מסדרים וכו'. ולהסביר שלפעמים בזמני לחץ - כמו עכשיו שהיה לנו את הפסטיבל השנתי בשבט שהייתי גם הראש שלו, אני אהיה קצת פחות בבית – קצת פחות שותף בעבודה הביתית.

ועכשיו אגיע לעיקר.

הרקע לסיפור קצת ארוך אבל אפשר לסכם את זה בכך שאח שלי חזר הביתה לאחר שבועיים שהוא לא היה בבית (כי הוא סטודנט) והבית היה מלוכלך, ואחרי ויכוח די ארוך זה הגיע למסקנה שהוא אמר שהצופים זה די חסר תועלת, שאני אולי "עלק מוביל שינוי" אבל לנקות כלים אני לא מסוגל? שמה שווה כל העשייה שלי אם אני לא מוציא את הזבל מהחדר שלי? וזה נשמע סתמי אבל זה כן פוגע שאחיך חושב שאתה מעין נטל. ואני מנסה להסביר לו. מנסה להסביר לו שעכשיו יהיה לי את הזמן, אבל הוא לא מקשיב. שהיה תקופה של לחץ בגלל המפעל- אבל הוא, לא יודע מה זה מפעל. מנסה להסביר לו שהייתי אחראי על זה, אבל הוא לא יודע מה זה אומר. מנסה כמפלט אחרון להסביר לו מה זה צופים, ושלפעמים זה כן בא על חשבון הדברים הקטנים כמו לשטוף כלים פה ושם, אבל הוא, לא מבין. וזה לא רק הוא, זה להסביר את זה להורים ולמשפחה כולה.

וזה מתסכל. אני חושב על איך להסביר לו מה זה צופים, ובדרך נזכר בכל מה שהמסגרת הזו הביאה לי, בשינוי שעברתי מאז שהצטרפתי, וחושב על איך שעצוב לי שהוא לא מבין... ואיך אני בכלל מסוגל להסביר לו? איך אני מסוגל להסביר למישהו שבחיים לא שמע ולא היה חלק בזה – מה זה "צופים"? איך אני יכול לגרום לו להבין שהצופים, מבחינתי, זאת תשוקה? שזה המפלט שלי. שהחברים הכי טובים שלי –מהצופים. כשרע לי – אני הולך לצופים, כשטוב לי - הצופים שם בשביל לשמוע. שכשסבא שלי נפטר והייתי הרוס, הצופים העמידו אותי על הרגליים. שביום הכי באסה בעולם – שאני רק נכנס בשערי השבט יש לי חיוך ואני פשוט לא יודע למה? איך אני מסוגל להסביר לו – שהצופים זה לא רק טיולים וצחוקים, זה חלק ממני, חלק עצום.

	פרסם כתבה »

תגובות הגולשים

לכתבה זו פורסמו 3 תגובות | הוספת תגובה